פסק-דין בתיק ב"ל 36986-03-11

1.                 התובעת הגישה לנתבע תביעה להכיר באוטם שריר הלב שפקד אותה ביום 28.7.09, כ- 21 ימים לאחר מועד פיטוריה, כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 2.11.10, בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי חריג כלשהו תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא להופעת האוטם. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן.

2.                 התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה והנתבע ויתר על חקירתה, בהיעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים (עמ' 2, סע' 3 לסיכומי הנתבע מיום 25.7.12). מטעם הנתבע לא נשמעו עדים.

3.                 לאחר שנתנו דעתנו לעובדות המקרה, שכאמור אינן במחלוקת, ולטענות הצדדים, קבענו בהחלטתנו מיום 22.10.12, כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה בדבר הוכחת "עליית מדרגה" במתח הנפשי בו היתה שרויה באותה תקופה ביום 28.7.09 במהלך הכנותיה לפגישה המכרעת, לתפישתה, אשר תוכננה למחרת היום עם יועצה המשפטי של מעסיקה האחרון, "הפניקס חברה לביטוח בע"מ" (להלן - הפניקס או החברה); עוד קבענו באותה החלטה, כי הגם שהאירוע הלבבי פקד את התובעת כ- 21 ימים לאחר פיטוריה, הרי שבנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, מקובלת עלינו גרסת התובעת בדבר הקשר הסיבתי בין הדחק הנפשי החריג בו התובעת היתה שרויה ביום 28.7.09 לבין העבודה, וכי אירוע זה אירע על רקע העבודה ובעקבותיה, אף אם לא אירע 'תוך כדי' העבודה.

לפיכך החלטנו על מינוי מומחה-יועץ רפואי בתחום הקרדיולוגיה לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין הדחק הנפשי החריג בו התובעת היתה שרויה ביום 28.7.09 לקראת הפגישה בעבודה, לבין האוטם בו לקתה באותו היום.

4.                 אלו הן עובדות המקרה, כפי שנקבעו בהחלטה מיום 4.12.12:

א.          התובעת, ילידת 1961, עורכת דין במקצועה, עבדה במחלקת התביעות של חברת הפניקס, משך כ- 5 שנים עד למועד פיטוריה, בנסיבות שיפורטו להלן.

ב.           בסוף שנת 2008, עקב שינויים מבניים שבוצעו בחברה, שונו לטענת התובעת תנאי עבודתה והמבנה הניהולי במחלקת התביעות, דבר שעורר תחושת מרירות בקרב העובדים ובכללם התובעת.

ג.             עם שוב התובעת לעבודתה ביום 3.5.09, לאחר שהייתה בחופשת מחלה מעל לחודש ימים, נקראה התובעת להגיע לשימוע אצל מנהלת מחלקת התביעות בתוך כשעה. התובעת סירבה להתייצב ומשהמשיכה לחוש ברע, הוארכה חופשת מחלתה עד ליום 13.5.09; ביום שובה לעבודה, נקראה התובעת שוב לשימוע למחרת היום, אשר נדחה בהתאם לבקשתה והתקיים לבסוף ביום 20.5.09.

ד.           בתום השימוע ניתנה בידי התובעת האפשרות לבחור בין המשך התייצבות בעבודה עד למתן החלטה בעניינה, לבין היעדרות בתשלום. לדברי התובעת, לאחר כיומיים ממועד התייצבותה לעבודה נדרשה לעזוב מיד את משרדי החברה ולא לשוב לשם יותר, דבר שגרם לה להרגיש מושפלת ומבוזה.

ה.          ביום 31.5.09 קיבלה התובעת מכתב פיטורים קשה ביותר, אשר לדבריה לא היה בו כל אמת, אלא כלל פרטים מעוותים ומסולפים. במכתב הפיטורים לא צוין מועד לסיום יחסי העבודה.

ו.             לטענת התובעת, גם לאחר פיטוריה המשיכה החברה להערים עליה קשיים בכל הנוגע לקבלת זכויותיה להן היתה זכאית על פי דין; משכך, ביקשה התובעת להיפגש עם היועץ המשפטי של הפניקס, עו"ד אריאלי (לעיל ולהלן - היועמ"ש), ובפגישתם מיום 16.6.09 נמסר לתובעת מכתב לפיו לאחר מתן הודעה מוקדמת כדין, יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 30.6.09; עוד סוכם, כי הצדדים ייפגשו ביום 29.6.09, כפי שאכן קרה, כאשר בין שתי הפגישות המשיכו להתנהל שיחות טלפוניות בין התובעת ליועמ"ש.

ז.            לדברי התובעת, בפגישתה עם היועמ"ש, מיום 29.6.09, הסבירה לו את הקושי הנפשי הכרוך בהגעתה למשרדי החברה, ולפיכך ביקשה להסדיר את הדברים החסרים לסיום ההתקשרות ביניהם דרך הדואר או המייל, כדי להימנע מכל הגעה נוספת למשרדי החברה.

ח.          יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בפועל ביום 7.7.09; אולם, התובעת המשיכה בהתכתבויות עם היועמ"ש באמצעות המייל והטלפון, לצורך קבלת פיצויי הפיטורים.

ט.          ביום 20.7.09 קיבלה התובעת לטענתה שיחה טלפונית מעורכת-דין בחברה, בה נמסר לה כי ההמחאה מוכנה ועל התובעת לבוא לקבלה לאחר חתימתה על טופס 161 ועל טופס ויתור "דרקוני" כלשון התובעת. התובעת סירבה לבקשה, משדרשה לטענתה להבין תחילה מה זה טופס 161, וכן דרשה לקבל פירוט של סכום ההמחאה ודרך החישוב - דבר שגרר התכתבויות ושיחות נוספות עם היועמ"ש.

י.             מכתבה האחרון של התובעת בעניין נשלח ליועמ"ש ביום 25.7.09, וביום 26.7.09 קיבלה התובעת הודעה במייל, בה הוזמנה להגיע לפגישה נוספת עם היועמ"ש כבר ביום 29.7.09 (להלן - הפגישה), וזאת לדידה בניגוד לבקשתה המפורשת שלא להגיע לפגישות נוספות במשרדי החברה. זאת ועוד, ביום 26.7.09 ניהלה התובעת, לדבריה, שיחה טלפונית לא נעימה ולא פשוטה עם היועמ"ש, במהלכה התברר לתובעת כי אין בכוונת החברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיה ולשלם לה את זכויותיה במועד. שיחה זו אמנם לא התנהלה בצעקות או בטונים גבוהים, אולם לדברי התובעת, שיחה טלפונית זו והזימון לפגישה נוספת אצל היועמ"ש יצרו אצלה תגובה נפשית קשה, תחושת איום כלשונה וחשש מפגישה מחודשת עם החברים לעבודה שהיו עדים לפיטוריה בבושת פנים מהחברה; לדברי התובעת, העובדה שהיתה צריכה לשוב למשרדי החברה שבה והעצימה את תחושת ההשפלה שחוותה בעקבות הפיטורים, וכן הביאה את התובעת למסקנה כי "אחרי פגישה זו לא תהיה דרך חזרה ומה שיקרה בה יקבע את העתיד". עוד חשה התובעת מאוימת מהאפשרות כי המשא-ומתן עם היועמ"ש ייכשל ולא תהא לה כל הכנסה בחודשים הקרובים.

יא.       ביום 28.7.09 בשעות הצהרים, החלה התובעת לטענתה בהכנות לקראת הפגישה, דבר שהציף אותה לדבריה בחרדות קשות, בחוסר ביטחון ובלחץ נפשי בלתי נסבל; התובעת היתה שרויה לטענתה "במצב של מתח קיצוני" לקראת פגישה שצפויה היתה לקבוע (לתפישתה) את גורלה ואת יכולתה להתקיים בחודשים הקרובים. תוך כדי ההכנות, החלה התובעת לחוש ברע - קוצר נשימה, מתח עז, רעידות בידיה ותחושת עצבנות. התובעת הסתובבה בביתה בחוסר מנוחה ולבסוף שכבה לנוח; בשעה 21:45 לערך לאחר שהתובעת התקשרה לאימה, היא איבדה הכרה, פונתה לבית החולים ושם אובחן כי לקתה באוטם שריר הלב וצונתרה בליבה.

יב.        התובעת מבקשת לראות באוטם בו לקתה ביום 28.7.09 כתוצאה מהדחק הנפשי הבלתי רגיל בו היתה שרויה, ואשר הגיע לשיאו בעת הכנותיה לפגישה הצפויה למחרת היום.

מינוי מומחה רפואי וחוות דעתו

5.                 ביום 4.12.12 מונה פרופ' גוטליב, כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן - המומחה) וחוות דעתו ניתנה ביום 14.1.13 (להלן - חוות הדעת).